זה שיך להלכות יי״ג סימון קכ"ז
סעיף א
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
חסר כאן הרבה זה אמצע קטע
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
המהרי״ק לעיל בסי׳ א׳ סעי׳ י״ד ובש״ך ס״ק מ״א דרש״ל וב״ח דאסרי התם ס״ל דבידו היא מטעם מגו וכהנך דיעות שהביא הש"ך בס״ק א׳ ומש"ה פסקי דמהני הכחשת הב׳. וראי׳ לזה מקידשין ס"ד דקאמר התם ור"נ סגר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ועקרה חזקה לגמרי ןפירש"י בד"ה ור"נוז"ל ומיהו אי לא הדר בי׳ הוי שריא דנהי דלא עקרה חזקה לגמרי אורעי מיהו איתרעי וכל כמה דלא אכחיש דיבורא קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו וכו׳ אלמא דסברא דבידו לא מהני רק לאורעי חזקהראשונה ומש״ה עד הב' ג"כ יכול להכחיש דלא הוי כמעיד נגד החזקה כיון דלא נעשה חזקה להיפך רק שאיתרע חזקה ראשונה ואפילו לר' התם דס״ל מה לי לשקר כעדים דמי היינו כשמעיד בדבר שעדיוי בידו משא״כ בשוחט שאינו רק משום שהיה בידו ומהרי"ק סבירא ליה דטעם דבידו הוא משום דהוי כבעלי׳ עליו ומש״ה פס' דאין ע״א שאינו בידו נאמן להכחיש הבעלים כמו שפס׳ המחבר כאן דאפי׳ הבעלים אינן יכולין להכחיש למי שהוא בידו מש"ה פס׳ דאפי׳ בב"א השוחט נאמן דהשוחט הוי כבעלים ממש ואין עד נאמן להכחיש הבעלים כשאינו בידו ולענין אם העד כשמעיד יכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי אף שכתב הב"י בח״מ סימן כ״ט והביאו הח״מ והב"ש באה״ע סימן י״ז דעד שלא נחקרה עדותן בב״ד יכולין לחזור בהן ומשנחקרה עדותן אינן יכילין לחזור ע״ש מ״מ כשהעיד בדבר שהוא בידו עדיין להתיר אין יכול לחזור בו אפילו העיד חוץ לב״ד כדמוכח בקידושין ס״ד לרבי דקיי״ל כויתי׳ כמבואר באה״ע סי׳ קנ״ז אבל כשמעיד בדבר שהי׳ בידו דליכא שוב למימר מה לי לשקר אז כשמעיד לאיסור אפי׳ בדבר שבידו דליכא מגו משום דחייב לשלם כמ״ש הרא״ש ואינו נאמן רק מטעם דהוי כבעלים יכול לחזור בו וכן בנתנסך יינך והלה שותק להנך דס״ל דהטעם משום דהוי בהודאת הבעלים נראה דאין העד יכול לחזור בו כיון שכבר הודו הבעלים חזרת העד לח מעלה ולא מוריד:
סעיף ב
שמפסיד כל שכרו קשה לי כיון שאומר שנתנסך בפשיעתו הרי חייב לפי דבריו לשלם כל היין למאן דס״ל דאיין השומר יכול לומר הרי שלך לפניך וא״כ אפי׳ עושה בחנם יהי׳ נאמ' כו׳ שמפסיד לשלם כל דמי היי׳ וכ׳ בס״ת בגיטי׳ נ״ד שאמר שלא עיבר הגוילי׳ לשמ׳ חייב לשלם כל דמי הגוילי׳ ונראה לחלק דהנה מבואר בש״ס וכל הפוסקים דכל היכא דאיכא שני הודאות דסתרי אהדדי אזלינ׳ בתר הודאת התובע כמו בטענו חיטין והודה בשעורים ובכמה דוכתי ולזה מפסיד השכר אף שלא נאמי׳ לו על היי׳ ויהיה היי׳ כשר מ״מ פטור מלשלם השכר פעולה כיון שהשומר שהוא התובע שאינו מגיע לו שכר פעולה ואף אם בעל היין תכחישו בברי ואומר שלא נתנסך היין דאז ודאי שהיין כשר אפ״ח פטור מלשלם שכר פעולה ושייך שפיר לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור כיון דלהפסיד שכרו ודאי דנאמן משא״כ לענין תשלומי דמי היין באינו מאמין לו על היין והיין כשר לא משלם לו דמי היין לא שייך לומר מתוך שנאמן לשלם דמי היין דהא אינו משלם רק כשהיי׳ אסור:
שם
שטעה הפועל עט"ז ס״ק ד׳ עד שאין לו חזקה תחילה להתיר בבירור כוונתו שאין לו חזקה מבוררת: אבל תתנה לי דהא בש"ע כתב זה בנתפך יינך שהיין יש לו חזקה מבררת להכשיר: ועיקר קושייתו לק״מ רש״ה דהוי דבר שבערוה ובעינ׳ עדות דוקא רק היא אסור׳ מטעם דשוויא אנפש׳ ח״ד משא״כ באיסורין דבהוכחה בעלמא סגי כמ"ש הט"ז בעצמו בסי׳ ס״ח ס״ק ב׳
סעיף ג
(ח)
ע״א נאמן באיסרין להתיר עש"ך ס״ק כ״ג. כוונתו דצד א׳ מועיל להתיר בלא איתחזיק כשהי' אסור מספק משא"כ לאיסור לא מצינו שיהי' מועיל. ולפמ"ש בס"ק א' דלאיסור אינו נאמן עד דעלמא אף שהוא בידו עד שיהי שומר ג"כ ולהתיר אף שהוא בידו עד שיהי' שומר ג"כ ולהתיר אף עד דעלמא נאמן כשהוא בידו יש לפרש בפשיטות דעד דעלמא נאמן להתיר ולא לאיסור:
(ט)
בשר שאינה מנוקרת עט״ז ס״ק ו׳ עד א״י לנקר וכו׳. קשה לי דהא מאמינים לכל אדם שנשחט אף שא״י לשחוט ונו״כ כיון שבידו להוליכו למומחה הוי בידו:
(י)
קטן אין לו דין עד עש"ך ס״ק ל״א עד ונ״מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר וכו׳ עד דהעד נאמן בלא שתיקת הבע״ד וכו׳ והוא תימה דהא בידעת רגלים לדבר בעינן שתקית הבע״ד כמבואר בסי׳ זה ואפשר דט״ס הוא וצ״ל ונ״מ להיכא דאחר מכחישו: